בית כנסת

“ורעי את גדיותיך”

הכל החל לפני שבע שנים שזיכני ה’ יתברך להיפגש עם החכם השלם רבי אשר סאלי בן מוחא יצ”ו, מצאתי את שאהבה
נפשי עוד משחר ילדותי, קול רינה ותפילה כמו בבית אבא, מילה במילה כמונה מרגליות, בנוסח יהודי מרוקו ועל פי מנהגי
אבותינו נ”ע, בלי שינוי ותמורה, הכל לשם ולתהילה לכבוד שם הנורא. אבל דא עקא, המקום שהתפללנו היה חדר קטן
בתלמוד תורה שהרב הקים, וכולם עומדים צפופים ומשתחוים.
והנה תהילות לא-ל, עברנו למקום שיש מקום גם לגדיים, בית הכנסת התחיל לקרום עור וגידים, ארון קודש לספרים
תיבה וחומשים. ידענו שחייבים להשקיע בילדים הקטנים בשביל שילמדו את הניגונים והפיוטים, בבחינת שלא
תשכח מזרענו דרכי אבותינו. ואכן הרב אשר התחיל ללמד את הילדים לחני תפילה לשבתות ומועדים, התהילים
מלווים עם ממתקים ופרסים, מפטיר והפטרה, קינה ומקרא מגילה, פיוטים ובקשות ואמירת סליחות, והשירה
הזאת היא שחיברה את צעירי הצאן להידבק בקריאת התורה והתפילה.
והפירות לא אחרו לבוא, הילדים גדלו והיום חלקם נערים, מגיעים בשבת בבוקר ואומרים מזמורים,
ואפילו חלקם מחזנים בדיוק כמו שהיה בדורות הקודמים, ופשוט לי שהתפילות בוקעות רקיעים
ונכנסות בשער המתאים, שכן ידוע שיש שנים עשר נוסחאות בתפילה כנגד י”ב שבטי י-ה, כפי
שכתב פני המנורה מוהר”ן מברסלב )תורה ט, ב(: וצריך לזה זכות גדול, שיזכה אדם להעלות תפילתו
דרך שער ששיייך לשבטו. וזה שאמר אבא בנימין )ברכות ה:(: כל ימי חיי הייתי מצטער על שני
דברים: על תפילתי, שתהא סמוכה למטתי, שיתפלל דרך שער המַ טֶ ּה שלו, כי יש שנים עשר
מַ ּטֹות, וכל אחד יש לו שער מיוחד, והתפלל שלא תתרחק תפילתו ממַ ּטֶ ה שלו. רואים מכאן
שיש לנו זכות גדולה, כי באמת ההרגשה נפלאה שאין כמותה, כי רק כך נשמור את מורשת
אבותינו העתיקה והנפלאה!